אבולוציה רגרסיבית

דה-בולוציה: מנפלאות האבולוציה הרגרסיבית

מאת איילון שגיא

תורת האבולוציה מכירים? יופי. אז אתם ודאי יודעים שאחד העקרונות העומדים בבסיסה הוא שכל אורגניזם מתפתח ומשתכלל על סמך מוטציות וברירה טבעית. מה שזה אומר בפועל זה שבני האדם (ועם הדתיים שבניכם סליחה...) התחילו את דרכם בתור קופים ואם נמשיך בקצב הזה, עוד כמה עידנים, יש סיכוי שאולי ניפטר מכל מיני תופעות כמו חיטוט באף ברמזורים. מה שעוד יותר מדהים זה שלמרות שייקח הרבה מאד זמן עד שאמא טבע תבין סוף סוף ששערות בגב זה מיותר, הרי שבכל מה שקשור לקדמה טכנולוגית, אנחנו טסים קדימה במהירות פנטסטית. תחשבו על זה, רק לפני קצת יותר ממאה שנה מי שהיה אומר לכם שתטפסו לתוך גליל מתכת שיטיס אתכם תוך 12 שעות לצד השני של העולם היה נחשב הזוי. אז הנה, היום אנחנו מדברים על טיסות טראנס-אטלנטיות כדבר שבשגרה וגם אם עדיין לא פתרו עניינים פעוטים כמו הרעש המלחיץ הזה של האסלה והנודניק הזה שמשכיב את המושב שלו והופך עליכם את המגש עם הפסטה ברוטב עגבניות, הרי שהתקדמנו כברת דרך מדהימה בזמן מאד קצר.

גם האופניים שלנו עשו דרך. אז נכון, עדיין מדובר בשני גלגלים, כידון ופדלים, אבל בואו, מכונות הקרבון המשוכללות של היום הרי לא רואות ממטר את כרכרות העץ הדו גלגליות שקרקשו על הרחובות מרוצפי האבנים של תחילת המאה ה-19...

 

 

ונשאלת השאלה... האם הטכנולוגיה לא מתקדמת מהר מדי... מהר מדי מכדי שנוכל באמת להעריך את החידושים שהיא מביאה, מהר מדי עד כדי כך שכמו הגולם שקם על יוצרו, אנחנו הופכים למכורים, לעבדים, למי שהולכים כמהופנטים אחרי חלילה של החדשנות ומהמהמים בלי דעת את המנטרות של הכת הדו-גלגלית בעוד שיכולנו למעשה להסתפק בהרבה הרבה פחות...
ובתוך המסה האדירה ששועטת כמו רכבת ללא מעצורים אל החומר האקזוטי הבא, הממליכה מערכות שהופכות בן לילה לדבר הבא רק כדי שמחרתיים כבר יהיו מיושנות, זו שחדשות לבקרים מכריזה, המלך מת, יחי המלך! ישנם גם כאלו שחווים תהליך מסוג אחר. תהליך של דה-בולוציה. דה-בולוציה (או אבולוציה רגרסיבית) היא מצב בו במקום להתקדם קדימה, חוזרים לאחור.

 

 

כמי שסובל מהתסמונת הזו (או שמא אומר – נהנה...), אני יכול לתאר לכם ממקור ראשון איך זה מרגיש. בהתחלה, כשנגלה לי עולם האופניים המופלא הייתי כחולם. לילות ארוכים הייתי מעביר בשיטוט וירטואלי בחיפוש אחרי שלדות אקזוטיות, חלקים שיוצרו על ידי חרשי ברזל ג'ינג'ים שגרים על סירה מול חופי טרינידד וקורא בשקיקה בעיניים טרוטות לאור פנס מתחת לשמיכה את הכתבות של נימי במגזין אופניים. כל חודשיים בערך הייתי מחליף שעון דופק ומקבל אורגזמה בכל פעם שחבר היה מראה לי שהכפתור על הבולם החדש שלו מסתובב ימינה עוד שני קליקים. אילו לא הייתי נתקל ברבי מנחם זיבצינר באחד מאירועי הסינגל ספיד הראשונים שנערך בכרמל ולוקח סיבוב על המכונה המוזרה והספרטנית שלו, ייתכן מאד שעד היום הייתי מרייר על כל שלדה חדשה או מערכת הילוכים חשמלית, אבל רצה הגורל וחליתי. מאז אותו יום אני חוות את אותו תהליך של דה-בולוציה ובמקום לשדרג, אני כל הזמן משנמך...

את אופני השיכוך המלא החלפתי באופני סינגל ספיד ריג'יד מברזל. את הבאגיס והחולצות המפונפנות אפסנתי וחזרתי לטייץ הפשוט והחולצה עם הכיווצים והכיסים מאחורה, את שעון הדופק המשוכלל שהיה לי נתתי מתנה לאיזה קרוב משפחה, הסרתי את כל תוכנות המעקב מהטלפון הסלולארי וחוץ ממשאבה, כלי עבודה פשוט, שני בקבוקי מים שמחוברים לשלדה וחופן תמרים, אני לא סוחב איתי כלום.

 

 

בשלב מסוים הכתה בי ההכרה שאת הרכיבה המושלמת, את ה"זון", את הזרימה שמרגישה כמו מים על סלע, צריך הרוכב לחפש בתוך עצמו ולא בעובי השפיצים שבחישוקים שלו. ואם חשבתם שרק אני מטורלל לגמרי, אז שתדעו לכם שאני פוגש עוד ועוד רוכבים שעוברים את אותו תהליך ממש ומעידים שהאבולוציה הרגרסיבית עושה להם רק טוב. ומה אתכם?